האמת, זה סיפור מדהים ומלא פלא, כשאני נזכרת בהשתלשלות האירועים, זה מרגיש כמו סרט
מערכה ראשונה
אני בשנות ה -30 לחיי, מחליטה לקחת פסק זמן רציני
להתנתק ולנוח מתל אביב, מהחבר, מהעבודה בהיי-טק והלהקה (ריקודי בטן)
ומגיעה לאילת לקורס צלילה דייבמאסטר
המפגש עם הים היה מבחינתי רגע מכונן ביותר
פתאום, הייתי רק עם עצמי
שומעת את הלב שלי פועם
שומעת כל שאיפה ונשיפה
מרגישה את המים עוטפים אותי, מקבלים אותי לתוכם
נכנסתי לים עם כל כך הרבה רעש ובלבול וממש מיד הרגשתי שהכל מתנקה מעלי
ואני מסוגלת להתחבר מחדש לעוצמה שלי
איך אומרים? שם נפל לי האסימון
הבנתי שהמים זה המקום המושלם
לעזור לאנשים לחזור לתקשורת עם עצמם, תקשורת שהיא מעבר למילים
עדיין לא היה לי שמץ של רעיון מה לעשות עם ההבנה הזו
המשכתי משם ל 4 חודשים טיולים וצלילות במרכז אמריקה
חזרתי לארץ
נפרדתי מהחבר
עזבתי את הלהקה
חזרתי לעבודה בהיי טק
נרשמתי ללימודי הידרותרפיה במכון וינגייט
מערכה שנייה
אני אחראית על כל התחום הטכנולוגי בפרויקט מטעם החברה בה עבדתי
מנסה בראש לנסח איך אני מודיעה לבוס שלי, שאני מתחילה ללמוד בקרוב
ככל שאני חושבת על זה, אני לא מבינה איך אני אצליח לשכנע אותו שזה בכלל אפשרי שלא אגיע לפרוייקט יומיים שלמים בשבוע
"טוב, יש לי עוד זמן…" אני מנחמת את עצמי
אבל, הימים עוברים…מועד תחילת הלימודים מתקרב ועדיין לא מצאתי את הנוסח המושלם.
אני מוצאת את עצמי יודעת שני דברים בוודאות:
1. אני אתחיל ללמוד – אין מה שיעצור אותי
2. אין בי מספיק אומץ להודיע לבוס
מרוב שזה מלחיץ אותי, נכנסתי לשלווה אפטית והחלטתי בתוכי שאיכשהו זה יסתדר. זה כבר לא בידיי
מערכה שלישית
קצת פחות מחודש לפני הקורס
תשע בלילה, אני מקבלת שיחת טלפון מהבוס שלי
"שומעת? מכת ברק פגעה בשרת המרכזי של הפרויקט"
הבנתי שזו ההזדמנות שלי, ממש סימן 🙂
"אל תדאג, אני על זה"
את הלילה כולו העברתי בפרויקט, בשחזור המידע, התקנות וכולי…
בבוקר, העובדים הגיעו והכל היה כלא היה
נחסך מהם אובדן שעות עבודה וכסף משמעותי ביותר
הבוס המרוצה שלי זימן אותי אליו לשיחה
מערכה רביעית
"רק תגידי לי מה את רוצה. כסף/קורסים/ספרים…מה? שיחקת אותה!"
"הכל טוב, לא צריכה כלום… רק תדע שאני מתחילה ללמוד חודש הבא…"
הלימודים במכון וינגייט היו, כמובן, רק תחילת המסע שלי במים
התאהבתי שם בוואטסו והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים
במקביל לעבודה בהייטק, המשכתי ללמוד עם מיטב המורים מהארץ ומהעולם
התאמנתי, התנדבתי, תירגלתי, העמקתי עוד ועוד…
רק כשהרגשתי מוכנה ממש, עזבתי את העבודה והקמתי את "טיפה אחרת"
אז איך נהייתי מטפלת מים?
ברברה סטרייסנד, בראיון על הדרך שלה, אמרה משהו יפה, כמו
"כשאתה מקשיב לרצון עמוק בתוכך, גם היקום מקשיב ומתגייס לעזרתך"
