מסע של טיפה אחת

המילה מים בשפה העברית מגלמת בתוכה רמז למסלול אינסופי שאין לו התחלה ואין לו סוף.
אפשר לראות בזה מראה המשקפת לנו את מסע הנשמה של כל אחד ואחת מאיתנו.
מסע בו הנשמה נפרדת מהמקור שלה, כדי לרדת לעולם החומר, לחוות, לממש ולהגשים, להרגיש, לטעות וללמוד, לכאוב, לאהוב ואז להיפרד מהכובד של החומר ולשוב חזרה למקור.
כשטיפת מים מתאדה מעלה, זה כמו שלב הפרידה מהגוף הפיזי.
התעבות הגשם בענן היא כמו שלב המפגש עם הפוטנציאלים להגשמה בחומר.
המפגש עם האדמה הוא כמו השלב שבו הנשמה יורדת אל תוך הגוף ומתחברת אל הדם.
כל טיפה היא שונה מהשנייה. ראית איך הגשם יורד? זה מרתק כל פעם מחדש לראות איך כל טיפה נופלת לבד, בדרכה הייחודית, גם כשיורד גשם זלעפות. 
אם נבחן טיפה אחת תחת מיקרוסקופ, נגלה מבנה גבישי מורכב וייחודי לחלוטין, כאילו כל אחת מהן היא יצירת אמנות בפני עצמה.

כל טיפה נושאת בתוכה את "זיכרון" המסלול האישי שלה: את החלקיקים שספגה בדרך, את הטמפרטורות שחצתה, את הרוחות שהתנגשה בהן ועוד… היא יחידה ומיוחדת, בדיוק כמו כל נשמה שיורדת לעולם כדי לחוות את דרכה האישית, עם הסיפור הפרטי שלה, עם הפצעים והמתנות, עם היופי והכאב שרק היא תדע.

כל נשמה, כמו כל טיפת מים, יוצאת מן השלם כדי לגלות את ייחודה.
הירידה שלה לעולם דומה לנפילת הגשם.
תנועה של התמסרות לכוח הכבידה, אל תוך מסע החיים.
גם היא עטופה בגוף, נושאת מטען אנרגטי ייחודי לה.
כמו הטיפה שפוגשת אדמה חולית או סלעית, חמה או קרה, כך גם הנשמה פוגשת את תנאי הסביבה שאליהם נשלחה – יחסים, אתגרים, זמן ומקום – וכל אחד מהם מעצב את דרכה.

כשם שטיפת מים לעולם אינה נעלמת. היא רק עוברת עוברת שינויים ושלבים שונים: מתאדה, מתעבה, זורמת, קופאת או נובעת, כך גם הנשמה.
גם כשהיא עוברת דרך חיים, מוות, לידה מחדש, היא נותרת אותה מהות נצחית.
אין בה התחלה ואין בה סוף, אלא זרימה מתמדת בין קצוות.

וכמו שהים אינו מתמלא לעולם, כך גם הנשמה לא נגמרת או מתה. היא ממשיכה לנוע במחזוריות של למידה והתפתחות, כחלק מן התנועה הגדולה של החיים.
גם התרבות ההודית הקדומה ראתה במים ובגשם שיורד, חלק ממסע הנשמה.